שירים שלי
כתיבה היא דרך ההבעה בה אני מוצאת את עצמי תומכת בעצמי ב 20 השנים האחרונות.
אני מרגישה שמשהו חי בי, ויש מילים שנובעות בתוכי, וכמו תהליך יצירתי, אני מתחילה ולא יודעת לאן זה יקח אותי. וכך, דרך הכתיבה, אני מתגלה לעצמי ותומכת בעצמי.
הכתיבה שלי היא אישית ומשקפת אותי. משקפת את התהליכים שעברתי בחיי והנושאים שמעסיקים אותי.
היא כל כך אישית עד שהיא קולקטיבית.
הרי לכולנו חשובים אותם הדברים בדיוק. סיפורים אחרים, אותה המהות.
ולכן, אני שמחה לשתף פה בכמה שירים שלי, שנכיר יותר, ואולי דרך המראה שלי את עצמי, תראו גם את עצמכם וזה יוכל לתמוך בכם ולתת לכם השראה.
May we
Connect to our true nature
Rather then presenting a mask,
Realizing our inter-dependence
Instead of separating with more fences.
May we
Deeply listen to one another
Rather than merely hearing voices of others,
Allowing ourselves to walk in compassion
Instead of putting oneself at the center of action.
May we
Transform guilt into responsibility,
Build bridges instead of walls,
Plant more seeds rather than chopping the forest,
Act out of love and stop destruction out of hate.
May we realize that we can.
Connect, create, love, transform
Stranger to lover
Feelings of suffer,
Compassion to action.
As we are the door
And
Also the key.
Thus, May we
Open
Uncaging humanity
Let us be free.
המורה שלי בן 3.
והוא שואל אותי
למה?
ומה?
ואולי?
ואף אומר
"אני לא יודע".
וכשאני עונה לו עם
נקודה בסוף משפט
הוא משיב לי ב
סימן שאלה.
ופתאום נפתח מרווח
להזכר
באותם רגעי חירות
לפני
שאני התקבע כאני
לפני
שנחרטו סימני קריאה.
להזכר
בחופש יצירת מציאות
של חקירה וסקרנות
של הרחבת גבולות האפשר
של העמקה וידיעת האני
(עוד לפני שהתפצלנו ל"ואתה")
וההכרה בתלות ההדדית
של ידיעה
באי ידיעה.
היא רוצה לכתוב באני.
אני רוצה לכתוב באני.
לאפשר לה לגעת,
לאפשר לי לנגוע.
באותה חשיפות
של עיפרון יוצר על דף,
משקף אותה לעצמה,
מפשיט אותי לעיניי.
לא עוד "ההיא",
הנני,
אני.
אני רואה שאת סוערת
כמו הגלים,
מתרפקת על האבן.
לא, לא מתנפצת,
כפי שזה אולי יכול להתפרש,
מתרפקת. אולי גם מבקשת
להניח טיפותייך בתוך גומחה
שזה שנים מתעצבת
גל ועוד גל ועוד גל
כשכבר לא ניתן להבחין
מי מחבק את מי
ושירת הגלים תנוע
ושתיקת האבנים תנוע אף היא,
זו אל זו
זו עם זו
ואת תשבי על שפת האבן
וטיפות הגלים יעוררו שכחה
ומשב הרוח ישא אותך אל עצמך
ואת זוכרת.
אומרים ש-
אופטימיות ורודה.
גם היא, כמו סלמון,
שוחה נגד הזרם.
לפעמים כשאני שומעת אמבולנס במרחק
ואני מרגישה
עצובה,
אני תוהה האם הוא מגיע אליי.
והפרמדיק תחילה יעצור ורק יזכיר,
את ממש ממש בסדר וטובה,
בדיוק
כפי
שאת.
והאחות תעטוף אותי בחיבוק מכיל,
לא תותיר אף פיסה של עצב מאחור.
ולאט וברכות יפתחו לי וריד
ישר אל הלב.
ויציפו את מכלי הרוגע והשקט,
יפתחו את חדרי האיזון והאינטואיציה,
יכניסו אור דרך חלונות מאובקים.
ולאט לאט מדדי האושר והשמחה יתייצבו,
שוב אחזור לנשום
בלב מלא.
ופעם הבאה כבר אדע
יש
לי
תמיכה.
פשוט אחייג מאה ואחד,
חמלה.