אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי הוא כתבה קטנה, גזורה מהעיתון, עם תמונה של הדלאי לאמה ביום שקיבל את פרס נובל לשלום שתלויה על המקרר שלנו. אני זוכרת את התמונה הזו על המקרר לאורך הילדות שלי.

שנים קדימה, כשנכחתי בלימוד שלו בהודו, נזכרתי בתמונה הזו, מהבית בו נולדתי, וכמה מעט ידעתי אז במילים, וכמה עדיין בימים ההם הייתי מחוברת לבודהיזם. כמו שתמיד ידעתי שאני מחוברת לדרך הזו, ורק כשהתחלתי ללמוד ולתרגל יותר הבנתי לעומק את החיבור ואת הדרך הבודהיסטית.

בגיל 27, במסע חקירה אישי שהתחיל בהודו נחשפתי לבודהיזם טיבטי מזרם הגלוקפה, הזרם של הדלאי לאמה. משם, כמו נפתחה בפני דלת ענקית שהרגשתי שנותנת מילים, מסגרת ותחושת שייכות לדרך החיים שלי עם המון השראה. התחלתי לתרגל בריטריטים רבים, בלמידה וקריאה של ספרים רבים בהם העמקתי בדרך הבודהיסטית. הרגשתי בבית.

בהמשך, עם לימודי הוראת היוגה, תרגול אישי והמשך העמקה בריטריטים ידעתי שזוהי הדרך שלי, השפה שלי בעולם הזה. ומכאן גם השאיפה להעמיק בתרגול האישי שלי כמו גם להעביר את זה הלאה בצורה נגישה ובשפה שתדבר לכולם.

ומה היה שם, ועד היום?

האמונה בדרך של החמלה והשלום, הליכה בדרך של אי אלימות, ראיית האחר, ההכרה במה שגורם לנו סבל בחיינו ומהן היסודות של האושר.
החשיבות לעצירה ותרגול בזרם החיים הבלתי פוסק של ימינו, תרגילים ומדיטציות יישומים התומכים בשקט ושלווה נפשית. תרגולים אשר תומכים בי עד היום.
תשומת לב לאיכויות החשובות בחיים כמו הכרת תודה, סובלנות, נדיבות, אמפתיה, נוכחות, תובנה ועוד, ודרכים תומכות לפיתוח איכויות אלו.
הייתה שם מסגרת להבנה של התודעה וטבע התודעה,
ודרך האמצע שאני כל כך מאמינה בה, הידיעה שיש גם וגם בחיים הללו. גם אותי וגם את האחר, גם את חיי היום וגם את המציאות העמוקה בה אנחנו חיים.
ועוד כל כך הרבה השראה, תמיכה, נתינת משמעות וסיפוק עמוק מהכאן ועכשיו.