לפעמים כשאני שומעת אמבולנס במרחק

ואני מרגישה

עצובה,

אני תוהה האם הוא מגיע אליי.

והפרמדיק תחילה יעצור ורק יזכיר,

את ממש ממש בסדר וטובה,

בדיוק

כפי

שאת.

והאחות תעטוף אותי בחיבוק מכיל,

לא תותיר אף פיסה של עצב מאחור.

ולאט וברכות יפתחו לי וריד

ישר אל הלב.

ויציפו את מכלי הרוגע והשקט,

יפתחו את חדרי האיזון והאינטואיציה,

יכניסו אור דרך חלונות מאובקים.

ולאט לאט מדדי האושר והשמחה יתייצבו,

שוב אחזור לנשום

בלב מלא.

ופעם הבאה כבר אדע

יש

לי

תמיכה.

פשוט אחייג מאה ואחד,

חמלה.